<h1>הפרדס לרש"י ליקוטים</h1>
<h2>דף טז.</h2>
ומפני מה נוהגין לומר הא לחמא ענייא בלשון ארמית, ולא בלשון קודש. מפני המזיקין, [שכך מצינו] [חגיגה ט"ז ע"א] ששה דברים נאמרו בשדים ג' כמלאכי השרת, ג' כבני אדם, מדברים בלשון קודש כמלאכים. ואילו היו מדברים בלשון הקודש הי' שומעין מה שאנו אומר[ין] כל [מי] שהוא רעב יבא ויאכל, היו מתקבצין כולן ומקלקלין כל הסעודה והיו עושין היזק. על כן נהגו לומר בלשון ארמית שלא יהיו מבינין מה שאנו אומר[ין]. כל דכפין ייתי ויכול, אפי[לו] מוצרך לבריות אינו אוכל אלא בהיסב, ישב על השלחן ואוכל. וכל דצריך ייתי ויפסח, וכל מי שמוצרך מן הבריות ישב וישתה הכוסות של יין שעושין לצורך הפסח. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. ומפני מה מסיימין בלשון הקודש [ואומרים, לשנה הבאה בארץ ישראל בני חורין], ולא כמו שמתחילין בלשון ארמית. אלא סיימא מהדרך בקשה שא(י)נו מבקשין מלפני המקום שישחרר אותנו מעבדות לחירות, על כן אומר [בלשון] שיהיו מבינין מלאכי השרת (בההיא) [כההיא] דאמרינן [שבת י"ב ע"ב] לעולם אל יתפלל אדם בלשון ארמי אלא בלשון שהיו מלאכי השרת (מכינים) [מבינים] ומבקשים עלינו (גט) [גם] הם רחמים.
